חשבתי שלא אוהב לכתוב בבלוג, אך גיליתי שהכתיבה משמשת בעבורי בתפקיד תירפויטי משהו.
לפני שנרשמתי ללימודי התואר השני, השתלמתי בקורסים העוסקים בתוכנות המחשב, וכעת אני יכולה רק לשמוח על כך. נדמה לי שהדבר הפחית את מידת ההלם של כניסה מחודשת ללימודים אקדמאיים תובעניים. ובהתחשב ברמה המתקדמת של ההסתיידות במוח, בגילי המתקדם, כל אמצעי עזר חיוני מאוד.
מוצאת לנכון לשתף אתכן בחלום / חזון האוטופי שלי,על קצה המזלג, כמובן, כיצד אני רואה את מערכת החינוך בישראל בעתיד הקרוב, קרוב, לו יהי רצון מלפני האוחזים בהגה השלטון. נסו לזרום אתי ולא ל'קלקל' בחשיבה ריאליסטית, משביתת שמחה.
אנקוט לשון גבר, אך הדברים אמורים גם לנשים, כמובן.
המורה נכנס לכיתתו, עולה על הקתדרה שלו. זוהי אגב הכתה שלו. מאורגנת ומצויידת בכל השכלולים הטכנולוגיים העדכניים ביותר. כל אמצעי העזר שלו מסודרים במקומם, רק הושט היד וטול. אין צורך יותר להסחב עם תיק עמוס לעייפה וכבד. זכורות לכן בעיות גב וברכיים ?! - מעתה, לא עוד!
ספון מאחורי קתדרתו, פורש הוא בפני תלמידיו ידע חובק עולם ומרחיב אגב כך את אופקיהם.
כל עזרי הלימוד נתונים תחת ידיו לבחירתו, ולו אין צורך עוד להתחרות בגירויים אטרקטיביים אליהם נוהה נפש הרכים.
ועד לרשומה הבאה, היו אתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.
אורנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה