בין חופש למשמעת
האם חינכתי נכון?http://www.kikar.net/article.php?id=20030
(אוחזר בתאריך 17/11/09)
ובהבדל שבין אור לחושך, תרתי משמע, קראתי בסוף השבוע את טורו של גון בן ארי שנכתב בעקבות ציון 'יום האינטרנט הבינלאומי', במוסף שבעה לילות של ידיעות: "הילדים של חורף 74 אחוז".
אני חייבת לציין, כי הכתבה היטיבה עמי והצליחה ליישב את דעתי בכל הנוגע לבני הנוער הפעילים ברשתות החברתיות.
מטענותיו המרכזיות:
1. הפסיקו לבמבם בקשר להידרדרות הדורית על מותה של הקהילה הלא וירטואלית.
כי מרוב שאתם 'זקנים', שכחתם כמה בדידות מסתתרת בין המספרים : 13 – 18.
2. ילדי הפריפריה וכאלה הגרים במקומות קטנים ואפילו עירוניים, מצליחים להרחיב את מאגר חבריהם שיש ביניהם מכנה משותף, שכן הקהילה הוירטואלית יכולה להיות, במקרים
מסוימים, עשירה יותר מזו הלא וירטואלית, משום שהיא כוללת יותר דעות, יותר זוויות ראיה, יותר אנשים.
3. בהקבילו בין אהבת המוסיקה לאהבת השיח הוירטואלי:
אם באמת אוהבים מוזיקה כלשהי, מה איכפת אם היא מוקלטת על תקליט, דיסק, קובץ מחשב או פלאפון? אותו דבר כאן: אתם אוהבים לשוחח עם אנשים? מה אכפת לכם אם השיחה מגיעה מהפה או מהמקלדת? הרי חבר אמיתי הוא אדם שיודע להעמיד אותך במקום, להרחיב את אופקיך, לתת עצה, להקשיב. את כל אלה אפשר לעשות ברשת.
אכן למי שגדל, בלשון גוזמה, בכפר שכולל אוכלוסייה של כ-70 איש וכלב, הדבר עלול להצר צעדיו של בן עשרה מצוי ולהכניסו לכלוב של בדידות עד מעופו מן הקן.
לפיכך, אם על פי סקר שפרסמה חברת איי.סי.קיו, עולה כי 74 אחוז מבני הנוער בגילאים 13 – 18 פעילים ברשתות החברתיות, הרי שעלינו לברך על כך.
כי מי ערב לכך שבני נוער שתחומי העניין שלהם סובבים סביב שירה, ספרות, תרבות והגות ימצאו בהכרח את דומיהם בסביבתם הלא וירטואלית? ויש כאלה לא מעטים!
לא יזיק אם במידה הראויה נאפשר לילדים מעט חופש ומרחב מחיה, שהרי אנו מדברים כל העת על חיוניות נטילת האחריות לבעיה והחשיבות הנודעת להתמודדות עצמאית עמה.
להלן קישור רלוונטי למאמר ילדים עצמאיים- יש חיה כזו? / ענת גבע באתר גבע סדנאות.
http://www.gevasadnaot.com/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=188593&depart_id=19049 (אוחזר בתאריך 17/11/09)
ומאחר שאני עדיין מוצאת עצמי נעה במרחב שבין החופש למשמעת, והיות ואעסוק בהמשך באוכלוסיית המצוינים, אתמקד בה ואנסה להציג את הרציונל העומד מאחורי בחירתי זו, לא מתוך נימה אפולוגטית, אלא עניינית בלבד.
אני אוחזת בדעה כי מחנך חייב לבטא באופן חי את הרף שהחניך צריך לעבור אותו, ולשלב בין חופש למשמעת, שאם לא כן, כל תכנית לימודים תהיה בבחינת ברכה לבטלה.
אדם - אינו מושג ביולוגי בלבד, אלא גם מושג אתי, על כן עלינו לשאוף להיות ראויים יותר לכינוי הגבוה הזה – אדם. אולם אין אנשים מצוינים שהם אך ורק צייתנים, מאידך אדם נטול משמעת, אינו יכול להתפתח לאדם מצוין (כמובן שבשילוב עם עבודה קשה).
אם כן כל אדם מצוין משלב בין חופש למשמעת בכל תחום, שילוב מוצלח שנכון לו באופן אישי, כאשר הוא שואב את השראתו ממפגש עם אנשים אחרים, ולא בצורה של חקיינות.
חופש ומשמעת מתקשרים למשמעת עצמית, ללא צורך במשמעת חיצונית. צריך לפתח זאת בילד. צריך לחייבו לעשייה בתוך מסגרת של חופש שתפתח בו משמעת עצמית, שאם לא נאפשר לו חופש די הצורך, נסתכן בהפיכתו לצייתן, למכונה.
יש צורך באיזון, בשילוב מוצלח בין משמעת לחופש.
(אוחזר בתאריך 17/11/09)
ובהבדל שבין אור לחושך, תרתי משמע, קראתי בסוף השבוע את טורו של גון בן ארי שנכתב בעקבות ציון 'יום האינטרנט הבינלאומי', במוסף שבעה לילות של ידיעות: "הילדים של חורף 74 אחוז".
אני חייבת לציין, כי הכתבה היטיבה עמי והצליחה ליישב את דעתי בכל הנוגע לבני הנוער הפעילים ברשתות החברתיות.
מטענותיו המרכזיות:
1. הפסיקו לבמבם בקשר להידרדרות הדורית על מותה של הקהילה הלא וירטואלית.
כי מרוב שאתם 'זקנים', שכחתם כמה בדידות מסתתרת בין המספרים : 13 – 18.
2. ילדי הפריפריה וכאלה הגרים במקומות קטנים ואפילו עירוניים, מצליחים להרחיב את מאגר חבריהם שיש ביניהם מכנה משותף, שכן הקהילה הוירטואלית יכולה להיות, במקרים
מסוימים, עשירה יותר מזו הלא וירטואלית, משום שהיא כוללת יותר דעות, יותר זוויות ראיה, יותר אנשים.
3. בהקבילו בין אהבת המוסיקה לאהבת השיח הוירטואלי:
אם באמת אוהבים מוזיקה כלשהי, מה איכפת אם היא מוקלטת על תקליט, דיסק, קובץ מחשב או פלאפון? אותו דבר כאן: אתם אוהבים לשוחח עם אנשים? מה אכפת לכם אם השיחה מגיעה מהפה או מהמקלדת? הרי חבר אמיתי הוא אדם שיודע להעמיד אותך במקום, להרחיב את אופקיך, לתת עצה, להקשיב. את כל אלה אפשר לעשות ברשת.
אכן למי שגדל, בלשון גוזמה, בכפר שכולל אוכלוסייה של כ-70 איש וכלב, הדבר עלול להצר צעדיו של בן עשרה מצוי ולהכניסו לכלוב של בדידות עד מעופו מן הקן.
לפיכך, אם על פי סקר שפרסמה חברת איי.סי.קיו, עולה כי 74 אחוז מבני הנוער בגילאים 13 – 18 פעילים ברשתות החברתיות, הרי שעלינו לברך על כך.
כי מי ערב לכך שבני נוער שתחומי העניין שלהם סובבים סביב שירה, ספרות, תרבות והגות ימצאו בהכרח את דומיהם בסביבתם הלא וירטואלית? ויש כאלה לא מעטים!
לא יזיק אם במידה הראויה נאפשר לילדים מעט חופש ומרחב מחיה, שהרי אנו מדברים כל העת על חיוניות נטילת האחריות לבעיה והחשיבות הנודעת להתמודדות עצמאית עמה.
להלן קישור רלוונטי למאמר ילדים עצמאיים- יש חיה כזו? / ענת גבע באתר גבע סדנאות.
http://www.gevasadnaot.com/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=188593&depart_id=19049 (אוחזר בתאריך 17/11/09)
ומאחר שאני עדיין מוצאת עצמי נעה במרחב שבין החופש למשמעת, והיות ואעסוק בהמשך באוכלוסיית המצוינים, אתמקד בה ואנסה להציג את הרציונל העומד מאחורי בחירתי זו, לא מתוך נימה אפולוגטית, אלא עניינית בלבד.
אני אוחזת בדעה כי מחנך חייב לבטא באופן חי את הרף שהחניך צריך לעבור אותו, ולשלב בין חופש למשמעת, שאם לא כן, כל תכנית לימודים תהיה בבחינת ברכה לבטלה.
אדם - אינו מושג ביולוגי בלבד, אלא גם מושג אתי, על כן עלינו לשאוף להיות ראויים יותר לכינוי הגבוה הזה – אדם. אולם אין אנשים מצוינים שהם אך ורק צייתנים, מאידך אדם נטול משמעת, אינו יכול להתפתח לאדם מצוין (כמובן שבשילוב עם עבודה קשה).
אם כן כל אדם מצוין משלב בין חופש למשמעת בכל תחום, שילוב מוצלח שנכון לו באופן אישי, כאשר הוא שואב את השראתו ממפגש עם אנשים אחרים, ולא בצורה של חקיינות.
חופש ומשמעת מתקשרים למשמעת עצמית, ללא צורך במשמעת חיצונית. צריך לפתח זאת בילד. צריך לחייבו לעשייה בתוך מסגרת של חופש שתפתח בו משמעת עצמית, שאם לא נאפשר לו חופש די הצורך, נסתכן בהפיכתו לצייתן, למכונה.
יש צורך באיזון, בשילוב מוצלח בין משמעת לחופש.
